סיפור הלידה לנו

עודכן: 4 בנוב׳ 2021

בואנה נשים את הקלפים על השולחן

נעים מאוד, אני קנדיס מוגן גדי מועלם, אשתו של שמעון ואמא של הוד דוד

מטפלת במ*ניות ונשיות מקודשת

וכמה שהתכוננתי ללידה ... זה באמת לא היה משנה!

אומנם הייתי על זה! כל הבית פתקים של הכוונה והדרכה, קורס היפוברטינג, מעגל לידה, יוני סווטים, ולימודים אינסופיים על אנרגיה מ*נית ונשית.

ככה זה הלך...

יום לפני התאריך המשוער התחיל דימום קטן. בשביל השקט הנפשי אמרתי אני אלך למיון יולדות לבדוק שלהכל טוב, גם ככה למחרת אני חייבת ללכת, אז מה משנה. על הדרך זהו זמן מצויין כבר להכניס את התיק לידה לאוטו.

בדרך אגביות מודיעה לשימי שאני הולכת לבדוק שהכל טוב ושקייט (אחותי) תבוא איתי לביטחון.

אחרי הבדיקה במיון מחכה שהרופאה תגיד לי: "שכל כשורה שהלידה מתחילה ושאני אחזור עם צירים" היא אומרת.... "טוב, בלי תינוק את לא יוצאת מכאן"

מה?!?!?!....

פתאום הבנתי שבאתי ללדת... אבל אני לא מוכנה, התינוק לא מוכן, אני כאן עם אחותי, מדברים איתי על השראות לידה.... מה!!!!

אוקי,

קודם כל אני מסרבת טיפול... אח"כ נושמת....

אחכ מחתימים אותי על טופס נוראי, שהתינוק עלול למות, אני עלולה למות, לעולם לא אוכל להוליד ילדים וכו...

עוד נשימה עמוקה...


מתאשפזת במחלקה...

שימי מגיע לבוש בתלבושת חגיגית במיוחד (כמו שהוא אוהב) "אני מוכן לקבל את התינוק שלי"

ידעתי בכל איבר בגוף שלי שאני לא מזרזת את התינוק שלי לבוא... שהוא את מסע הלידה שלו מתחיל בזמנו...

כמובן שכל משמרת שואלים אותי, מתי מתחילים עם מזרזים?, אני שוב מסרבת, ומנסה בכל מיני דרכים טבעיות להתחיל את הלידה... דיקור, רפלקסולוגיה, הליכות, מדרגות.... עוד הליכות... אוכל חריף, וכל בדיקה שעושים לי ניהיה יותר ויותר דימום והלחץ מתחיל לגבור מצד הצוות הרפואי וגם שלנו...

ובתוך כל זה מנסים מצוא את השקט, את הקצב שלנו ושל התינוק.


אחרי יומיים ככה בטיול עם אחותי ברוני, בתוך שטח בית החולים, התחילו צירים... איזה אושררררררר, ברוני אומרת: "הלילה זה קורה"... שוב בדיקה, "יש פתיחה.... 1.... יש עוד זמן" הלילה הגיע ואי אפשר להכנס לחדר הלידה, הלידה לא מתקדמת מספיק, ושימי צריך לחזור הביתה (בני הזוג לא יכולים לישון במחלקה) ואני עם צירים לתוך הלילה לבד... במחלקה...


לקראת 1בלילה אחרי מקלחות חמות על הגב הלכתי לעמדת האחיות ואמרתי להן בדמעות שלא מעניין אותי, ושהן הולכות ללחוץ לי על הגב!

ועוד ציר...

הן הסתכלו אחת על השניה ואמרו לי לרדת למיון יולדות, למזלי היה לילה רגוע קיבלתי חדר-, מוניטור אל-חוטי, אמבטיה, כדור פיזיו ומלא אופטלגין נוזלי!!!

כל דבר אחר מעכב את הלידה ואני לא הייתי מוכנה.

ציר...

לבד בחדר הלידה... לא מתקשרת לשימי כי הלידה כל כך רחוקה, אני רוצה שישן... ומפחדת שיחזירו אותי למחלקה ואז מה יעשה...?!...

אז ככה לבד... עם צירים... בחדר הלידה...

ממש ממש אבל ממש...ככה לא ראיתי את זה....

ועוד ציר...

בחיים שלי לא תארתי לעצמי שאחרי כל כך הרבה הכנה והכוונה הכל ילך לפח בגלל שאני לבד בסיטואציה.

ואני בתוך הכאב... הצער... והקושי

איכשהו הבוקר הגיע נשימה עמוקה...

ציר...

שימי עוד מעט בא, לפניו הגיעה משמרת חדשה... והמיילדת ציונה... "אל תדאגי" היא אומרת היום את יולדת... את תעלי ותרדי מדרגות... תלכי... ותנשימי את הילד הזה החוצה החדר הזה שלך... אני שומרת לך אותו לומרות שאת עוד לא בפתיחה מתאימה"

פתאום אויר לנשימה... נחת... שימי הגיע ואיתו בכי ודמעות של פורקן רציני מלא כאב, רחמים עצמיים והורמנים משתוללים

(איזה מזל שיש לי בעל כזה שאני יכול לבכות בקוליי קולות)

ועוד ציר...

עכשיו אפשר להתחיל... ועכשיו התחילו הצירים החזקים באמת!!

עושים לנו נעים בחדר,מרחב לידה שלנו- מוזיקה, אורות מעוממים, איזה מרווה, ציור של פרח שיזכיר לנו לאן לשאוף...

וכל גל קורע את הגוף, הרגליים והידיים רועדות, כל הגוף מתכנס לקראת הכאב הזה..."בואי ננסה לנשום דרך הכאב... "

אמממ אוקי...

מה נעשה?!?!

לא מצליחה!!!!

ועוד ציר...


ואני כבר גמורההההה,

מתחילה נהל שיחה בין עצמי של שיחרור, על התמונה שאני חלמתי עליה ושאני לא מצליחה להיות בנחת בכאב, שאולי יהיה כאן אפידורל, אולי גם פיטוצין, אולי וואקום, אולי קיסרי....

אבאלהלה ואמאלהלה ביחד.

ועוד ציר...


מסתכלת על עצמי ומגלגלת עיניים מסתכלת על שימי ומרגישה שיש קצת אכזבה ממנו שאני לא בחויית לידה אורגזמית ושטה בין הגלים.... (כמובן שזה בראש שלי ,כן)

ועוד ציר...

ושוב הגוף נקרע לשתיים

עושה נשימות, תנועות, דימיון מורדך, עיסויים, כדור פיזיו, רוקדת, אמבטיה...

הדימום כבר מתגבר.... אי אפשר להוריד את המוניטור

ופתיחה 4...

אני לא מאמינה!?!?!


אז העצבים כבר עולים... לא מתקדם... עוד ציר... כולי מתכווצת... שימי בטלפון לא שם לב ולא לוחץ... עוד עצבים...

איך עושים את זה?!


ולרגע לצירים לוקח לו יותר זמן ולבוא... ויש קצת יותר אויר ואפשר לרגע לסגור את העיניים....

זה אומרת שהלידה מורידה את הקצת שלה... וזה עלול לקחת עוד זמן... סוגרת העיניים...

ועוד ציר...


בסוף המשמרת של ציונה היא אומרת "אולי כדאי שתתחילי לחשוב על פיטוצין (מזרז), עלולים להחזיר אותך למחלקת היולדות, הלידה עוד מתעכבת לבוא" עד עכשיו ציונה לא אמרה מעולם פיטוצין...


שוב החלפת משמרות

המיילדת...( הפעם אני כבר לר זוכרת איך קוראים לה....) במבטא רוסי: " את לא רוצה פיטוצין?" אני: "אני אכנס לאמבטיה ואחשוב על זה..."

גמורה ועייפה בתוך המים מחזיקה את צמיד התפילות שלי.


שוב המיילדת נכנסת...

נשימה עמוקה...

"נו מה את אומרת?"

"תביאי פיטוצין ומרדים!"


מאותה שניה הכל שהתשנה, האור נדלק, השמלה הוחלפה לחלוק בית חולים, מזרקים, עגלות...

שמעון איתי ואנחנו כבר לגמרי בתוך המערכת... הבועה שלנו התפוצצה...

עוד ציר "תנסי לא לזוז... אסור לזוז בזמן שאני מזריק... מעכשיו יהיה לך יותר נוח"

2-3 דק' והרגלים מרגישות נימולים וזה עולה לאגן והאהההההה.....

נשימה עמוקה...


המרדים יצא, גם המיילדת שימי שוב מעמם את האור, מגביר את המוזיקה, מנשק אותי "תנסי לנוח אמורי" "רוצה שאקריא לך דימיוון מודרך?" אני: "כן" ומשם כבר נדדתי בחלומותיי.

פתחתי עיניים שימי עדיין מקריא לי דימיון מודרך, וסגרתי.

פתחתי עיניים שימי רוקד לו... חייכתי וסגרתי.

פתחתי עיניים שימי מתפלל וסגרתי...

אחרי לא יודעת כמה זמן שוב הגיע המיילדת פתיחה 7 "מתקדם יפה, רוצה לשנבקע את המים? זה יקדם את הלידה?

אני: "כן"

היא בוקעת "המים אכורים, מים מקוניאלים, התינוק בטח היה בסטרס"

סגרתי עיניים... פתחתי עיניים שימי ישן גם...

ומה זה?!!?

אמאלה ואבאלה.... מה זה הציייררררררר הזה?! נראה לי שאנחנו מתחילים.


אחרי 5 שעות של שינה, פתיחה 10, וצירי לחץ...

נראה לי שהאפידורל מתחיל להתפוגג ... את הצירים האלו הרגשתי

כל ציר הוציא ממני שאגה של לביאה, קול שלעולם לא שמעתי אותו...


החלפת משמרות. 12 בלילה

"היי קנדיס, אני סאנה ואני איילד אותך"

"סאנה הוא מגיע, אני מרגישה אותו יורד... "

"יש לך עוד קצת מתוקה... לידה ראשונה לוקחת קצת זמן"

בנתיים כל ציר אני מרגישה כאילו 100 טון מנסה לצאת ממני

"אני מרגישה שאני צריכה לדחוף"

"את עוד לא שם... תנסי לא לדחוף... אם תדחפי מוקדם מידיי את תקרעי"

וכל ציר אני מנסה לא לדחוף, אבל זה היה איזה שהוא סוג של אינסטינקט, וכל שאגה שיוצאת ממני אני מרגישה שאני כל כולי מתאספת כדי לא לדחוף...

"סאנה הוא בא... אני חייבת לדחוף"

רציתי על הבירכיים ופשוט לשאוג אותו החוצה...

אבל...

"שכבי על הצד, הרימי את הרגלים בציר הבא, תדחפי..."

היא לוקחת את אצבעותייה ופותחת לי את היוני , אמאלהלהלה!!!

ציר... כולי לוחצת... מקדמת את התינוק שלי לבוא אלינו...

ומרפה... נחה... מתנשפת..

שימי בצד מחזק אותי במילות עידוד של אהבה.

ציר... כולי נוהמת, משתמשת בקול שלי ולהוריד אותו למטה....

וסאנה: "תדחפי למטה מתוקה, ככה את לא דוחפת אותו"

ושימי, המעודד מס 1 שלי... מפרגן, מחזק, מכוון אותי...

ציר ואני לוחצת... עוד ציר ואני לוחצת...

ככה עד שאני ממש מתעייפת...

סאנה: "יש שם איזה שריר טבעת שהוא לא מצליח לעבור"

ואני מתפללת לאלוהים שיעזור לי, שיעביר בי אור מקודקוד הראש ליוני ובאותה השניה אני מרגישה איך הוא מתקדם וזז לכיוון החוצה

שימי: "אההה אני רואה את הראש שלו.. אני יכול למשוך אותך מהשיער... עוד קצת אמורי!!"

וככה היה כמה זמן... מבצבץ

הרופאה נכנסת יחד עם המתלמדת שלה, ואני מבינה שאם הוא לא יוצא... הן הולכות להתערב.

סאנה:" אהובה אני מצטערת אבל אני חייבת לחתוך"

אני בתוכי "תחתכי!"

אני מרגישה נוזל חם על היריכיים והישבן שלי סאנה אומרת לי "אל תדחפי" ואני שומעת את ההתרגשות של שימי "הוא כאן!, הוא פה!"...

שאיפה עמוקה... ונשיפה... אושר אלוהי עטף וניחם אותי ואת גופי... זרימה חמימה של נחת שאין כמותה.

ב1:07 ב.7.5.2021 נולד הבן שלנו. במשקל .3.160 קילו תינוק עם ראש מלא שיער, בריא ומהמם

שימי חתך את חבל התבור, והניחו לי על החזה את המתנה הכי מדהימה שהאנשות בראה.

הרגשתי כל תא ותא בגופי מתרחב ומתמלא באהבה שלעולם לא חוויתי עד היום.

ומה שהיה, היה וכבר לא משנה!


אחרי שבוע נתנו לו את שמו: הוד דוד מועלם


היה חשוב לי לשתף וספר,

חלמתי, איחלתי והתכווננתי ללידה רוחנית, טבעית, מולטי אור-גזמית והאמנתי כל כולי שאני מסוגלת.

אומנם ברגע האמת דברים קרו אחרת.

היה לי קושי גדול בלשחרר את הפנטזיה הזאת! ולכן אני מאמינה שהיה קושי בהתקדמות בלידה.

למדתי שלחדר הלידה באים לשחרר,

לשחרר את הכאבים, הציפיות, את כל מה שאני מחזיקה, את ההריון.

היום שיחרור הוא התרגול הכי גדול שלי

באותו היום נולדו גם אמא ואבא חדשים שאני בטוחה שבהמשך נשתף את החויות שלנו


היום הוד בן חמישה חודשים.

תינוק מדהים, ממלא את ביתינו בהתרגשויות אין סופיות, באור ואהבה.

ואיזה כיף לספר את הסיפור הזה